בוגרי פולברייט יקרים,

מחמוד קארימי-חקק, פרופסור לתיאטרון במכללת סיינה בניו יורק, נולד וגדל באיראן, הרבה לפני המהפכה האיסלאמית. ב-1976, אחרי שגילה באופן מקרי כי שמו מופיע ברשימה השחורה של אנשים שנאסר עליהם לצאת מהמדינה, ניצל חלון הזדמנויות קצר כדי להשיג דרכון, וברח בתוך שבועיים. הוא למד בארה"ב לתואר ראשון, שני ודוקטורט, וביקר את אמו באיראן מדי כשנתיים, עד שב-1992 הגיע לביקור ונשאר. הוא פגש את ליילה, התאהב והתחתן, וחשב שיוכל להגשים את חלומו לחיות כל חייו במדינה שתמיד ראה כביתו.

אך הגורל רצה אחרת. שבע שנים לאחר מכן מצא את עצמו שוב בגלות, אחרי שמחזה שהעלה, באישור השלטונות, הוגדר כ"אונס את תמימות הציבור". מאז בריחתו השנייה ב-1999 הוא ממשיך לבקר באיראן מבלי שמשמרות המהפכה יעצרו אותו, אך עם זאת אף אחד גם לא סגר את התיק נגדו.

במהלך השנה האקדמית 2009/2010 ביקר קארימי-חקק בישראל עם משפחתו, לאחר שזכה להפתעתו במענק פולברייט של קרן חינוך ארה"ב-ישראל להוראה ולמחקר באוניברסיטת תל-אביב. באופן מפוכח הוא מסביר ששהותו כאן העמידה בסיכון ניכר את סיכוייו לשוב אי פעם למולדתו.

מדוע ליטול את הסיכון?
קארימי-חקק משדר כל-כולו פתיחות, חמימות ורצון ליצור קשר, ועם זאת הוא אינו ממצמץ כשהוא אומר באופן נחרץ, בחיוך: "באתי לפגוש את האויב."

הוא במאי, מפיק, תסריטאי ושחקן. המחקר שלו עוסק ביצירת דיאלוג בין תרבויות וקהילות – מהות התיאטרון בעיניו. "אני רוצה להרחיב את הדו-שיח מהבמה לקהל ומהקהל לקהילה," הוא אומר. "אני מאמין שתיאטרון הוא מה שקורה לקהל ברגע שהוא יוצא מההצגה."

מי שהגה את הרעיון להביא אינטלקטואל איראני-אמריקאי לישראל הוא מוטי לרנר - תסריטאי, מחזאי ובמאי ישראלי עטור-פרסים ובוגר פולברייט בעצמו (תוכנית הכתיבה הבין-לאומית של איוואה, 2000). לרנר פגש את קארימי-חקק בארה"ב לפני ארבע שנים. "כשפנו אלי לראשונה בהצעה לעבוד עם לרנר על מחזה, אמרתי 'אין סיכוי! השתגעת? אני לא עובד עם ישראלי!'" אבל כשהם נפגשו לבסוף, "זה היה כמו לפגוש אח אבוד," הוא אומר בהתרגשות. "נוצר בינינו קשר מיידי. מקצועית ואידיאולוגית היו בינינו הרבה ויכוחים, אבל העבודה איתו היתה חוויה נפלאה, ואני אוהב אותו אהבת נפש. מוטי הפך מאז לאחד החברים הכי טובים שלי." כשמשפחת קארימי-חקק הגיעה לישראל באוגוסט האחרון, היה זה לרנר שקיבל את פניהם בשדה התעופה. בניגוד לעצתו, החליט מחמוד להשתכן ביפו ולא בתל אביב, "כדי לחוות במלואם את שני סגנונות החיים השונים - הערבי והיהודי."

סיוט ליל חורף
במשך שבע השנים האחרונות שלו באיראן, הגיש קארימי-חקק 125 בקשות להפיק מחזות, אשר משרד התרבות האיראני דחה בזו אחר זו. כשקיבל לבסוף אישור להפיק את חלום ליל קיץ של שייקספיר, הפך הפרויקט במהירות רבה למה שהוא מכנה "סיוט ליל חורף". החזרות שלו זכו לביקורים תכופים של אנשי הרשויות, שהתערבו בכל היבט של עבודתו. בעצם, הוא התבקש לשמש צינור תעמולה של משמרות המהפכה, והסירוב העיקש שלו להיענות לבקשה הרתיח את נציגי השלטון. הוא דווקא כיבד את חוקי המהפכה המוסלמית: למשל, נגיעות – אפילו לחיצת יד פשוטה בין גבר לאישה – לא באות בחשבון על במות איראניות. ובכל זאת, אחרי שלוש הופעות בלבד, החלום נגדע באכזריות כשנציגי המשטר עלו על הבימה באמצע ההופעה, והקהל נשלח לביתו לאחר שהמתין שעות בתקווה שההצגה תימשך. קארימי-חקק תבע הסבר, אבל כל שקיבל היה האישום ש"אנס את תמימות הציבור". מאוחר יותר הובהר לו שמוטב שיעזוב את גבולות המדינה.

המומים וזועמים, אך מודאגים לגבי עתיד בנותיהם, לקחו מחמוד ואשתו ליילה את התאומות, ועלו על הטיסה הראשונה לניו יורק. הם נחתו בארה"ב עם 1,000 הדולרים שהורשו להוציא מהמדינה בכיסיהם, ועם מושג קלוש מאוד לגבי איך יתקיימו. חבר השאיל להם את דירתו בניו יורק. קארימי-חקק החל לעבוד בצביעה ובניקיון. מאוחר יותר החל ללמד, ולבסוף הגיע למשרה מכובדת באוניברסיטה, במגמת התיאטרון.

מה חשבה המשפחה שלך על הנסיעה לישראל?
"התאומות שלי, שהיו כמעט בנות 12, כעסו מאוד. הן לא רצו לעזוב את החברים שלהן, ולא היה להן שום עניין לבוא לכאן. גם לאשתי לא. במקור תכננו לעשות את השבתון הזה באיראן, אבל אז התרחשו הבחירות. בתחילה חשבתי שאבוא לישראל לבדי. אבל אחרי כמה דיונים משפחתיים החלטנו שעברנו הכל יחד עד כה, וכדאי שנמשיך באותה דרך. כמובן שאחרי כל הצעקות והמחאות, עכשיו הבנות מתות על החיים כאן. הן כבר הזמינו שתיים מהחברות החדשות שלהן לבוא לגור איתנו בניו יורק."

היו לו שתי חוויות לא נעימות מאז שהגיע לישראל, שתיהן בירושלים, שתיהן סביב נושאים של קיום מצוות הדת והמסורת, אחת בקהילה היהודית ואחת בקהילה המוסלמית. "בשני המקרים ניסיתי ללמד את הילדות שלי שיעור בהתייחסות מכבדת לכל סוג של פולחן דתי," הוא אומר. "במשפחה שלנו אין שום טקסים דתיים, אבל אנחנו מכבדים את אמונותיהם של אחרים."

משפחת קארימי-חקק התרשמה מאוד לחיוב מיפו. לילה אחד באוגוסט שעבר, בשעה שלוש בבוקר, טיילה המשפחה לאורך החוף, שם ראו גברים ונשים מתרחצים יחד בבגדי-ים, ולצידם נשים ערביות מטיילות, חלקן מכוסות מכף רגל ועד ראש. "זה היה מקסים לראות שהכל עובר. אשתי שאלה אותי: 'למה זה לא יכול להיות כך גם בים הכספי?'"

התנגדות מחוף לחוף
קארימי-חקק מתאר את האיראנים כאנשים חמים, משכילים, ורודפי-שלום. הוא מציין כי איראן לא תקפה מדינה אחרת ב-200 השנים האחרונות, למעט לצרכי הגנה עצמית. הוא אומר שהאיראנים נמצאים במקום השני בעולם אחרי סין כבלוגרים הפעילים ביותר שאינם דוברי אנגלית; ומזכיר שתקשורת עם העולם החיצון מאיראן היא פעילות מסכנת-חיים בימים אלה, כאשר טלפונים והאינטרנט (שזכה לכינוי 'פילטרנט') נמצאים תחת פיקוח מתמיד של משמרות המהפכה. ובכל זאת, נשלחים משם מדי יום עשרות הודעות טקסט וקטעי וידיאו באמצעות טלפונים סלולריים ואתר YouTube. זוהי הוכחה מספקת, לדעתו, לכך שהבחירות זויפו, ושהמאבק להפיל את השלטון שהרוב לא בחר בו, נמשך.

עדיין נותנות לחיג'אב להישמט
"האיראנים מביעים התנגדות לחוקים ולתקנות של האיסלאם מזה 30 שנה – יותר מכל אומה ערבית," לדבריו. "נשים רבות עדיין מניחות לחיג'אב להישמט מראשיהן, ואנשים עדיין נלחמים בשתי ידיים נגד הדיקטטורה!" הוא מוסיף בלהט.

בכל פעם שהוא מדגיש את ההתנגדות של העם האיראני, קארימי-חקק מביע שוב שאט נפש מתיאור מולדתו כ"ציר הרשע" – ביטוי שהוא מזכיר שוב ושוב. נראה שהוא חש עלבון אישי לנוכח הכינוי המקטרג למכורתו האהובה, אותו טבע נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש. "תארי לך שהוא היה קורא לישראל 'ציר הרשע'," הוא אומר. "איך את היית מרגישה?"

הרוע שהוא רואה, לעומת זאת, ממוקד במיעוט קטן שולט, מבוצר על-ידי צבא של זרים וצעירים שגורפים שכר נאה – קליקה שמענה את הרוב האינטליגנטי, שוחר הדמוקרטיה, שנאבק מזה שנים להדיח את שלטון הקיצונים הדתיים.

איך על ישראל להגיב?
"אני מבין את הדאגה בישראל," הוא מודה, אך מיד מוסיף שבהשוואת יכולות צבאיות וגרעיניות ידה של ישראל על העליונה ללא ספק. אחמדינדג'אד הוא פרובוקטור, הוא קובע. "הוא רוצה שישראל תתקוף אותו! אם תתקפו, העם באיראן ייאלץ להגן עליו מתוך סולידריות, כפי שקורה בכל מדינה תחת מצור. ואז, הוא יינצל מההתקוממות הנוכחית, ומהניסיון להדיח אותו." לדעתו, גם סנקציות לא מועילות כלל, כפי שהוכיחו 30 השנים האחרונות.

אחרי שהוא דוחה את כל החלופות המקובלות, קארימי-חקק מציע כמה רעיונות ברורים משלו לגבי דרכים שבהן המערב צריך לעודד את הדמוקרטיה באיראן: להקפיא נכסים וחשבונות של מנהיגים איראניים בחו"ל; להגיש נגדם תביעות בבתי-דין בין-לאומיים ("כפי שעשו לנאצים"); להטיל מגבלות על נסיעותיהם הבינלאומיות של מנהיגים; לדרוש בחירות חדשות; ועוד.

"אם היו עוזבים את העם האיראני לנפשו, והקהילייה הבין-לאומית היתה מפסיקה לתמוך באחמדינג'אד, אני מבטיח שאיראן היתה הופכת לאחת המדינות הדמוקרטיות ושוחרות-השלום ביותר בעולם," הוא אומר ברצינות תהומית. "הייתי מוכן להמר על כך בחיי."

בשעת בוקר מאוחרת של יום חול אביבי, המעבדה של רונית סצ'י-פאינרו רוחשת חיים. כמו התרופות החדשניות שעל פיתוחן היא עמלה, כך גם שלל החוקרים ותריסר הסטודנטים במעבדתה מוּנחים כרגע, כולם כאחד - לחפש מטרה אחת ויחידה ולהיצמד אליה. התרופות שהם מפתחים נאחזות בגידולים סרטניים או בכלי הדם המזינים אותם, במטרה לחסלם. כך גם המדענים, המתמקדים כרגע באיתור ממתקים מרוקאיים משובחים שאפתה אמה של אחת הדוקטורנטיות במעבדה.

המונח השגור "רב-תחומית" נשמע כאנדרסטייטמנט כשמדובר במעבדה הזו. מלבד ד"ר סצ'י-פאינרו עצמה, פרמקולוגית בהכשרתה, עובדים שם גם רופאה כירורגית (מנתחת), ביולוגים, מיקרו-ביולוגים, כימאים, פיסיקאים, מהנדס, רוקחים, מומחים לביולוגיה מולקולרית ולביוטכנולוגיה. יחד, הם עוסקים בכל שלבי הפיתוח של תרופות חדשניות נגד סרטן.

בטכניקה שמפתחת סצ'י-פאינרו מרכיבים על פולימר תרופות שיודעות להתביית באופן בררני על הגידול הסרטני, ולא על אף רקמה בריאה בגוף. ייחודן של התרופות בשילובם של שלושה מרכיבים: מרכיב אחד פועל כדי לצמצם את הגידול ככל האפשר; מרכיב שני מזהה את כלי הדם שהתפתחו במקום כדי להזין את הגידול - והורס אותם; ומרכיב שלישי מסמן בדיו זרחני את הגידול ואת כל הגרורות שלו, ובכך 'מדווח' על הגעת התרופה ליעדה ומאפשר מעקב אחר מימדי הגידול והתפשטותה של המחלה.

"הגרורות עוברות לעתים קרובות מוטציות גנטיות שמפתחות עמידות לטיפול, והן שונות מהסרטן המקורי." אומרת סצ'י-פאינרו. "בנוסף לכך, את הגידול הראשוני קל לזהות ולהרגיש, והוא מייצר סימפטומים. אם יש גישה – אפשר להיכנס עם סכין ולהוציא אותו. את הגרורות לא מרגישים, וקשה יותר להגיע אליהן, ולכן אנחנו רוצים לשלוח אליהן את הפולימר, שיגיע רק אל התאים החולים. אל הנשא הפולימרי שמגיע ליעדו קשורות בקשרים כימיים תרופות, אשר משתחררות כאשר אנזימים שנמצאים ברקמות סרטניות חומציות חותכים את הקשרים."

סצ'י-פאינרו מרחיבה לגבי גילוי חשוב: "מסתבר שלא רק את הגידול עצמו צריך להקטין, אלא שאם מחסלים את כלי הדם שמתפתחים סביבו ומזינים אותו – הגידול ירעב למוות, או יישאר בגודל של גרגר אורז." בגוף קיימים שני מנגנונים בריאים שבהם מתפתחים כלי דם חדשים (תופעה שנקראת אנגיוגנזה) – בתהליך הריפוי של פצע, ובמחזור החודשי של נשים. כל שאר המקרים פתולוגיים: דלקות, ארתריטיס, סכרת, ועוד. גם במקרה של התדרדרות הראייה בשל macular degeneration – מדובר בכלי דם שמתפתחים בתוך העין ומעכירים את הראייה. לאחרונה התגלה שאם מזריקים לעין תרופות שפותחו במקור נגד סרטן המעי הגס, אפשר להרעיב את כלי הדם המיותרים בקרנית ולתקן את ההתדרדרות.

פרס נובל לסטודנטים
סצ'י-פאינרו, בת 38, היא מרצה בכירה במחלקה לפרמקולוגיה ולפיסיולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ופרופסור אורח בבית הספר לרפואה של הרווארד בבוסטון. היא הקימה את המעבדה לחקר סרטן ואנגיוגנזה לפני ארבע שנים עם חזרתה מהרווארד, וביום המפגש איתה היא עומדת לפני טיסה לכנס חשוב בספרד עם כל הצוות שלה. עמוד שלם בקורות החיים שלה מתעד עשרות פרסים, מלגות ויותר מתריסר פטנטים הרשומים על שמה, אבל כרגע נראה שהיא מרוצה יותר מהמלגות לכנס הזה שהשיגה בשביל הסטודנטים שלה. "כל אחד מהם יציג את העבודה שלו בכנס," היא מספרת בגאווה אמהית. "זו הזדמנות מצוינת להתאמן על הרצאה בפני קהל גדול. בקהל יושבים זוכי פרס נובל, שידברו אח"כ עם הסטודנטים בגובה העיניים. תענוג!"

לפני 17 שנים בלבד החלה סצ'י-פאינרו עצמה את דרכה בעולם הרפואה, בלימודי רוקחות באוניברסיטה העברית, והמשיכה במסלול ישיר לדוקטורט בלונדון אצל פרופ' דנקן, מומחית בעלת שם עולמי בתחום הפולימרים כמערכות הובלה לתרופות. כשעבודתה באוניברסיטת לונדון הניבה כמה פטנטים על גישה חדשנית לטיפול בסרטן הבטיחה חברת תרופות שרכשה אותם לממן את ההשתלמות הבתר-דוקטורית שלה. היא חזרה לאוניברסיטת תל-אביב והמשיכה לעבוד במרץ.

מפגש מקרי בכנס עם פרופסור ג'ודה פולקמן, אבי תחום האנגיוגנזה, היווה את תחילתה של ידידות מופלאה. פולקמן הזמין אותה להמשיך את הפוסט-דוקטורט שלה במעבדתו בבית הספר לרפואה של הרווארד ובבית החולים לילדים בבוסטון, ורונית בילתה את ארבע השנים הבאות בעבודה במחיצת איש שהיתה לו בעיניה "יכולת מיוחדת להוציא את המיטב מכל סובביו".

לפני כעשור, בדרכה לבוסטון לעבוד איתו, סיפרה רונית לפולקמן על המלגות שהוצעו לה, חלקן גדולות מאוד. פולקמן אמר: "קודם כל, קחי את פולברייט. כל אחד יודע מה זה Fulbright Scholar". היא עשתה כדבריו. "אני גאה להשתייך למועדון הזה. אני מאוד מאמינה במצוינות," היא אומרת, ובתשובה לשאלה מסבירה שרק במקרה רוב החוקרות במעבדתה הן נשים, ושהקריטריון המנחה אותה בגיוס חוקרים למעבדה הוא מצוינות. "עד היום כשמציגים אותי, ולמרות שרשימת המלגות ארוכה מאוד, אומרים קודם כל פולברייט."

במעבדתו של פולקמן למדה רונית שגידולים סרטניים לא מתקיימים לבד, אלא יש להם סביבה מארחת, הכוללת כלי דם שמאפשרים להם לגדול. "לקח לפולקמן 10 שנים לשכנע את העולם שכל גידול מפריש חומרים שבעזרתם הוא מגייס כלי דם. הפולימר שלנו משמש מערכת הובלה שמביאה ישירות לגידול, בו-זמנית, שילובים שונים של תרופות מאוד פוטנטיות, הפועלות אך ורק על הגידול במקום להרוג את הבן אדם יחד עם הגידול."

חלק מהתרופות רעילות מאוד לרקמות בריאות. גם אורך החיים שלהן (הנקרא "מחצית חיים") הוא דקות ספורות בלבד, והיכולת להביאן ישירות לגידול מאפשרת שימוש בכמויות קטנות בהרבה, ומצמצמת את תופעות הלוואי. לבסוף – השחרור האיטי של התרופות מאפשר הזרקה פעם בחודש בלבד, ומשחרר חולים מהנטל של חיבור לאינפוזיה.

כל זה חדשני?
"אף אחד לא ממציא את הגלגל. בנינו על אבני יסוד קיימות, אבל השילוב של הכימיה עם הביולוגיה והרפואה ייחודי לנו, והפעילות של התרופה המשולבת חזקה יותר מכל חלקיה. מינהלת המזון והתרופות האמריקאית (FDA) מכירה בפיתוח שלנו כ-‘new chemical entity’, ויש לי ולסטודנטים שלי שישה פטנטים עליו, שפותחו בארבע השנים שבהן קיימת המעבדה שלנו."

בינתיים פירסמה סצ'י-פאינרו יותר מ-30 מאמרים בכתבי עת בין-לאומיים מובילים. בכל פעם שמתפרסם מאמר חדש, מוצפת תיבת הדואר האלקטרוני שלה בפניות של אנשים שמעולם לא דפדפו בכתבי עת מדעיים עד שאדם יקר להם חלה בסרטן. הם שואלים אם התרופה שהיא מפתחת כבר קיימת, ואם לא, אם אפשר לקנות ממנה דוגמה. בצער רב היא נאלצת להסביר להם שתהליך הפיתוח של תרופה אורך כעשר שנים מיום הגילוי, ושהמעבדה שלה נמצאת בערך באמצע הדרך. גם לה קשה לחכות.

אביה של סצ'י-פאינרו נפטר מסרטן הקיבה, וכך נוצרה התפנית שהסיטה אותה מכוונתה המקורית, ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. היא גדלה בבית שבו נוהלו שתי קריירות, וקיבלה דוגמה אישית של חריצות והתמדה. היא עובדת 24/7, אבל אומרת ש"זו לא עבודה, אלא דרך חיים. זה משהו שאני נושמת וחושבת כל הזמן. כל דבר שקורה נותן רעיונות."

בעלה, עודד, הוא עורך-דין ואיש עסקים שעוסק בהשקעות נדל"ן ועסקאות בינלאומיות, והיא מעידה עליו שהוא שותף מלא לגידול שני הילדים שלהם – תום בן השש, ודניאל בן השלוש. בנוסף, יש הורים שעוזרים משני הצדדים, והיא לא מכחישה את הקושי, אבל אומרת שניתן להתגבר אם משלבים כוחות.

גם במעבדה שלה משלבים כוחות, והיא מעודדת דו-שיח מתמיד בין מדענים לבין רופאים שפוגשים את החולים. לדבריה, הסטודנטים הישראלים מבריקים, והדינמיקה הקבוצתית מאוד פתוחה ויצירתית. "אמריקאים לא יזוזו מהמטרה עד שיפתרו את הבעיה," היא אומרת. "ישראלים לפעמים מזיזים את המטרה, ומוצאים דברים הרבה יותר מעניינים."

מה החלום שלך?
פעם, כך מסתבר, חלמה להיות רקדנית. היא רקדה בלט קלאסי ומודרני במשך שנים, בלהקת בת-שבע ובלונדון. הדילמה היתה קשה, אבל לבסוף החליטה לבחור במחקר.

"אני חולמת על היום שבו אראה את התרופה עובדת ומצילה אנשים. הגוף שלנו יכול לסבול גידולים קטנים. לא צריך למגר את הסרטן, הרבה יותר מציאותי לעצור את ההתקדמות שלו ולהסתכל עליו כ'סרטן מחמד' מאשר לחסל כל תא."

"אני חולמת גם על היום שבו אפשר יהיה לאבחן סרטן בעזרת בדיקת דם. לפני האנטיביוטיקה, כשהיו רואים דלקת, היו כורתים את היד. היום לא צריך לראות את הדלקת בכדי לטפל בה. לכרות שני שדיים בגלל סרטן שד זה פרימיטיווי. אני מייחלת ליום שבו כשאנשים יגלו שהם בקבוצת סיכון, אפשר יהיה להציע להם מראש טיפול שניתן לחיות איתו בשלום: תרופות לא-רעילות שישחררו חומרים פעילים לאט לאט. אני חולמת שסרטן יהפוך מגזר-דין מוות למחלה כרונית, כמו סוכרת, שאפשר לנהל אותה ולהמשיך באורח חיים שגרתי."

ד"ר ערן אלינב, בן 39, רופא צעיר מהמכון למחלות מעי וכבד במרכז הרפואי על-שם סוראסקי בתל-אביב, נראה כמי שלמרות חביבותו, סופר את הדקות היקרות שהראיון גוזל ממנו. בעוד כמה ימים ייצא לאוניברסיטת ייל שבניו הייבן, כדי להכין את הבית לאשתו ולשלושת ילדיו שיצטרפו אליו לתקופת פוסט-דוקטורט כפול של שני ההורים.

אמא הילה, רופאה בהדסה ומומחית לאיידס, תנסה לשלב באופן זמני בין עבודה קלינית לבין מחקר בסיסי בנושא מחלת האיידס, ואבא ערן, חוקר במכון וייצמן ובאיכילוב, יעבוד במעבדתו של ריצ'רד פלאוול, מנהל המחלקה לאוטו-אימונולוגיה בייל ואחד החוקרים המובילים ופורצי הדרך בעולם בתחום. פלאוול ומעבדתו עוסקים בתהליכים הקשורים למערכת החיסון המולדת.

"אנחנו נושאים בתוכנו מאות מילארדים של חיידקים, אבל רוב השנה אנחנו לא חולים, וחיים איתם בשלום," מסביר אלינב. "זה מתאפשר למרות כוחם של החיידקים, בזכות מערכת החיסון המולדת." בעיה נוצרת כששיבושים במערכת החיסון הזו גורמים לה להתחיל, ביום בהיר אחד, להילחם בגוף עצמו, מצב המכונה מחלה אוטו-אימונולוגית. המחקר הבסיסי שאלינב יעסוק בו בארה"ב קשור בהבנת מנגנונים מולקולריים שקשורים לשיבוש הפעולה של מערכת החיסון המולדת.

"בשנים האחרונות מתברר שהרבה תהליכים ביולוגיים ופתולוגיים נובעים מזרוע של מערכת החיסון שהיא פרימיטיווית לגמרי ונשמרה לאורך האבולוציה אפילו בדגים," הוא מסביר. "הרבה שנים הקלו בחשיבותה, אבל בחמש השנים האחרונות הסתבר שיש לה חשיבות גדולה בהצתת מחלות אוטו-אימוניות ובבקרה של תהליכים פיזיולוגיים."

אלינב הצטרף אל פרופסור זליג אשחר במכון וייצמן, שמחקר בתופעות אוטו-אימונולוגיות הוא מפעל חייו. כך תיאר הידען, המגזין של מכון וייצמן, את המחקר המשותף לאלינב, אשחר וטובה וקס: "קשה לטפל במחלות [אוטו-אימוניות] בין היתר מכיוון שמקורן אינו ידוע ... מדעני מכון ויצמן למדע פיתחו באחרונה שיטה העשויה לאפשר בעתיד טיפול במחלות אוטו-אימוניות בדרך ממוקדת ויעילה גם מבלי לזהות את סיבת המחלה. הטיפול החדשני מדכא את המחלה כפי שכוחות הביטחון מדכאים לעיתים מהומות מבלי שהם מזהים בוודאות כל אחד מהאחראים להפרעות הסדר."

התרומה הייחודית של אלינב למאמץ זה היתה הינדוס גנטי של חלבון המשמש כזרוע רובוטית, אשר מפעילה תאים שחוסר התפקוד שלהם הוא אחד הגורמים להתפרצות של תופעות אוטו-אימוניות. הוא יצר גן שגורם להתפתחות של זרוע כזו, המורכבת מתאי T מווסתים, אשר בגוף בריא הם אלה שמונעים מתקפות אוטו-אימוניות. התאים המהונדסים מוחדרים לאזור הנגוע שבו התפתחה התפרצות אוטו-אימונית, ומתבייתים על אתרי המחלה. בניסויים שנערכו עד כה בעכברים, מנעו התאים המהונדסים או הפחיתו את סממניה של המחלה, דבר שמפחית משמעותית את סבלם של החולים.

במחקר שלו בביה"ח איכילוב אלינב עוסק בחלבון אחר ובמחקר שונה לגמרי: חלבון הלפטין מבקר תהליכים של רעב ושובע, מופרש מתאי שומן, ואומר למוח מתי להפסיק להיות רעב. התהליך הזה, מסביר אלינב, התגלה לפני 14 שנה, ויש בו כדי להצביע על קשר בין השמנה והרזייה לבין נטייה להתפתחות של מחלות אוטו-אימוניות. "בשיתוף פעולה עם מעבדתו של פרופסור אריה גרטלר מהאוניברסיטה העברית פיתחתי אנטגוניסט לחלבון הזה, מתחרה, שחוסם את הפעילות שלו. בדקנו מה קורה כשהחלבון איננו, ומבחינה מחקרית התעוררו הרבה מאוד שאלות. מבחינה יישומית - אשמח מאוד אם אפשר יהיה להביא להשמנה דרמטית אצל חולי אנורקסיה או סרטן, שחייבים לעלות במשקל כדי לשרוד, כטיפול תומך עד שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ישפיע."

השאלה המתבקשת שצצה מיד היא האם ניתן לשלוט גם בכיוון ההפוך. אלינב ממהר לומר שלא ברור אם ניתן להגביר תהליכים שגורמים להרזייה. "דרושות עוד הרבה שנות עבודה בכדי לענות על כל השאלות."

איך מוותר רופא על קשר עם החולים?
"אני מאוד אוהב את עולם הרפואה. זה מקצוע מדהים, ויש בו שוני מחשבתי מובהק מעולם המחקר. המעבר שלי היה הדרגתי, ועזבתי ברגשות מאוד מעורבים. ברפואה יש לפעמים סיפוק מיידי – כשמטפלים בחולה בטיפול נמרץ או כשמשתילים כבד. אבל בתור רופא התחלתי לעשות מחקר, וזה כמו חיידק שנכנס ואתה מאבד שליטה עליו. כרגע מעניין אותי הרבה יותר לחקור את הלא נודע מאשר ליישם את הנודע. מחקר בסיסי הוא מתכון לתסכול מתמשך, עם אינטרוואלים קצרים של אושר עילאי."

רישות לפני עידן האינטרנט
במסגרת ההכנות לפוסט דוקטורט בירר אלינב במכון וייצמן לגבי מלגות, ושם המליצו לו לנסות קודם כל את פולברייט. המנחה שלו, זליג, קיבל מילגת פולברייט לפני שנים רבות, וסיפר שהתכנית הפגישה אותו עם מדענים בזמן השהות שלו בחו"ל, הזמינה אותו לאירועים, ועזרה בביסוס הקריירה שלו בהמשך, הרבה לפני שהרישות נעשה קל יותר באמצעות האינטרנט.

נמרץ ומוכשר, אלינב הוא מהמאמינים שאפשר בהחלט לנסות להשיג הכל. לו ולהילה יש 3 ילדים: עמרי ושירה הם תאומים בני 9, ענבל בת 4, ושמעון הכלב לא מגלה את גילו. "מרגע שנולדו התאומים נוצר הקונפליקט בין ההורות לקריירה," הוא אומר. "לשנינו יש קריירה מאוד מוצלחת ומאוד תובענית, וזה יוצר חיים של תסכול בשני התחומים. תוך כדי תנועה אנחנו לומדים לשלב בין הדברים."

"שיתוף הפעולה ביני לבין הילה חיוני," הוא אומר בנחישות. "הסיפוק של כל אחד מאתנו תורם להצלחתו של השני. יש לנו הרבה עזרה מההורים, אבל גם הם אנשי קריירה עסוקים. אנחנו מסתדרים בעיקר בזכות הרבה עזרה הדדית וויתורים הדדיים. האפשרות שאחד מאתנו יוותר על הצד המקצועי כדי שלשני יהיה יותר קל לא עלתה מעולם על הפרק."

שעות העבודה שלו "אינסופיות" לדבריו, כי "לעכברים ולתאים לא אכפת אם עכשיו חג". הוא והילה אוהבים לפצות את עצמם על העבודה הקשה בתחביב מפנק: טיולים אתגריים. פעם בשנה-שנתיים הם משתדלים לצאת לחודש שלם לאזור הררי נידח אי שם בעולם השלישי, עם הילדים. הם כבר היו בנפאל, בגבול בין וייטנאם לסין ובגבול בין אוגנדה לקונגו, והם נחשבים בעיני מכריהם כמומחים לטרקים עם ילדים.

נשמע מפחיד!
"שנינו רופאים," הוא מזכיר. "זה מקל על הפחדים הסביבתיים. ואנחנו מתחסנים בכל מה שצריך. חזרנו לטייל בפעם הראשונה כשהתאומים היו בני שנה, טיילנו איתם חודש על הגב, וזה היה נפלא." התאומים, אגב, שאינם זהים כמובן, שונים גם בתחומי העניין שלהם. הבן מתעניין במדע, והבת בעיקר בכדורגל וקראטה.

מה אתה מאחל לעצמך?
"בחרתי בחיים של מדע. החלום הוא להשתלב בעולם האקדמי הישראלי, ולפתוח מעבדת מחקר באחד המוסדות המרכזיים בארץ. מעבר לזה, אני מקווה שאצליח לשלב בין העולם הנפלא הזה של מחקר שנחשפתי אליו, לבין האושר שגורמים לי הצדדים האחרים בחיים שלנו. בינתיים הצלחנו. אני מקווה שנמשיך."

נשיאת המועצה האמריקאית לחינוך ביקרה בארץ כאורחת קרן חינוך

במאי 2010 ביקרה בארץ כאורחת קרן חינוך ארצות הברית-ישראל מלי ברוד, נשיאת המועצה האמריקאית לחינוך - American Council on Education, או ACE. המועצה היא ארגון גג המאחד בשורותיו מעל ל-1,600 אוניברסיטאות ומכללות ועוד כ-200 ארגונים העוסקים בהיבטים שונים של ההשכלה הגבוהה. ACE פועל לגבש ולבטא עמדות משותפות לחבריו ולהשפיע על עיצובה של מדיניות ההשכלה הגבוהה של הממשל הפדרלי ושל המדינות בארה"ב.

במהלך ביקורה נפגשה ברוד עם שר החינוך גדעון סער; עם יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב, פרופסור מנואל טרכטנברג, בוגר תכנית פולברייט; עם יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), פרופסור אהרון בן-זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה ובוגר תכנית פולברייט; עם יו"ר ועד ראשי המכללות (ור"מ), פרופסור שוש ארד, נשיאת המרכז האקדמי רופין; עם נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, פרופסור מנחם יערי; ועם דמויות בכירות נוספות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

האורחת נאמה בפני הסגל של מכון שמואל נאמן בטכניון ובפני משתתפי הפורום להשכלה גבוהה, קבוצת דיון הפועלת זה חמש שנים בחסותן של עמותת "בשער", מוסד נאמן של הטכניון, וקרן חינוך ארה"ב-ישראל. על בסיס הניסיון שרכשה בתפקידה הנוכחי כנשיאת ACE ובתפקידה הקודם כנשיאת המערכת האוניברסיטאית של מדינת צפון קרולינה, התייחסה האורחת בדבריה לסוגיות מרכזיות שעל סדר היום של ההשכלה הגבוהה בישראל – מעמדן של האוניברסיטאות ושל המכללות, ומערכת היחסים בין שני סוגי המוסדות.

בצילום (משמאל לימין): מלי ברוד, השר גדעון סער, פרופסור מנואל טרכטנברג (השימוש בצילום – באישורו של משרד החינוך)

פרופסור אברהם ניצן ופרופסור יהושע קולודני זכו בפרס ישראל

בוגרי פולברייט פרופסור אברהם ניצן מאוניברסיטת תל אביב ופרופסור יהושע קולודני מהאוניברסיטה העברית בירושלים היו בין הזוכים בפרס ישראל בטקס חלוקת הפרסים שהתקיים ביום העצמאות 2010.

בנימוקיה ציינה ועדת הפרס לכימיה כי ניצן, שב-1972 זכה במענק פולברייט למחקר בתר-דוקטורי ב-MIT, "הוא אחד המדענים המובילים והבולטים בעולם בתחום הכימיה הפיזיקלית העיונית, שתרם תרומות מרכזיות להבנת תהליכי שינוי במערכות כימיות. תרומותיו המדעיות הייחודיות הביאו להבנה של מכלול התהליכים להעברת אנרגיה הן ברמת המולקולה והן ברמה הבין-מולקולרית ... הישגים מדעיים חלוציים של פרופ' ניצן תרמו ותורמים באופן ייחודי ומכריע לפיתוח התחום החדשני של האלקטרוניקה המולקולרית, שבו נחקרת האפשרות של שימוש במולקולות כמרכיבות של התקנים אלקטרוניים חדשניים ... מחקרים אלה הניחו יסודות רבים בתחומים החדשניים של הננומדע והננוטכנולוגיה ... פרופ' ניצן גם תרם רבות לבניית מסגרות המחקר המדעי בכלל ולפיתוח התשתית המדעית הערכית של אוניברסיטאות המחקר בפרט ולחיזוק הקשרים בין מערכת ההשכלה הגבוהה למערכת החינוך."

קולודני, שב-1969 זכה במילגת פולברייט ללימודיו לתואר שלישי באוניברסיטת UCLA, תואר על-ידי ועדת הפרס למדעי כדור הארץ כאחד "מבכירי הגיאולוגים הפעילים בקהילה הישראלית של חוקרי מדעי כדור הארץ ובעל שם עולמי בתחום הגיאוכימיה האיזוטופית ... [הוא] הצליח לקבוע את התנהגות האיזוטופים היציבים של חמצן בפוספט, ובכך לסלול את הדרך למעקב אחרי תהליכים גיאוכימיים שונים בפוספטים. ... באמצעות שיטות גיאוכימיות מתקדמות הביא קולודני להבנת תהליכי ההמלחה [של הכינרת] ומקורותיה, ובכך ליצירת הבסיס להפחתת המליחות של מי הכינרת באמצעות תפיסת מים מלוחים טרם כניסתם לאגם. ... במשך כל תקופת עבודתו המדעית התנדב קולודני לשמש בתפקידים ציבוריים, ביניהם תפקידים בעלי חשיבות רבה למדינת ישראל, כגון חברות בוועדת ההיגוי של הכנרת, בוועדות מינויים מקצועיות של ממשלת ישראל ובוועדת הקבלה הארצית לאוניברסיטאות."

בצילומים: פרופסור אברהם ניצן (למעלה); פרופסור יהושע קולודני (השימוש בצילומים – באישורו של הצלם דן פורגס)

פסטיבל תיאטרון גרמני מוביל נפתח במחזה מאת סביון ליברכט

הבנאליות של האהבה, מחזה מאת סביון ליברכט, זכה במקום של כבוד בתוכנית 2010 של פסטיבל התיאטרון "שטוקמרקט" (שוק המחזות), הנערך בהיידלברג שבגרמניה. במחזה עוסקת ליברכט, שב-1990 השתתפה בתוכנית הכתיבה הבין-לאומית של אוניברסיטת איווה כעמיתת פולברייט, ברומן בין הפילוסוף מרטין היידגר, תומך פעיל של האידיאולוגיה הנאצית, לבין הוגת הדעות היהודיה חנה ארנדט, שהיתה סטודנטית שלו באוניברסיטאות היידלברג ופרייבורג. המחזה, שהוצג על-ידי קבוצת התיאטרון של בית לסין, פתח את הפסטיבל, עם הופעה נוספת ביום שלמחרת. המחזה הוצג גם בפרייבורג. הכרטיסים לכל שלושת ההופעות של המחזה אזלו מראש.

קרן גייטס העניקה 5 מיליון דולר לאלון ורבורג לחקר מחלה טפילית

קרן ביל ומלינדה גייטס העניקה לפרופסור אלון ורבורג 5 מיליון דולר כתמיכה במחקרו על מחלת הליישמניאזיס של האברים הפנימיים - מחלה טפילית שתוקפת 500,000 איש כל שנה, והורגת 95% מאלה שאינם זוכים לטיפול. המחלה נפוצה בעיקר בתת היבשת ההודית, באפריקה ובברזיל. האזורים המוכים ביותר הם דרום סודן וצפון-מערב אתיופיה, שם מתמקד מחקרו של ורבורג. הטפיל שגורם לליישמניאזיס מועבר על-ידי זבובי חולות. צוות המחקר בראשות ורבורג ינסה לזהות חוליות חלשות בשרשרת ההעברה של המחלה, ויחקור את המבנה הגנטי של הטפילים הגורמים להתפרצותה ואת רגישותם לתרופות.

המחקר של ורבורג, שב-1986 זכה במענק פולברייט למחקר בתר-דוקטורי באוניברסיטת ייל, נערך במרכז קובין לחקר מחלות מידבקות וטרופיות של הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. המענק של קרן גייטס, השני והגדול ביותר שהעניקה הקרן לאוניברסיטה העברית, יממן את עבודתו של הצוות של ורבורג עצמו וגם את עבודתם של חוקרים ממוסדות אחרים בישראל וממרכזי מחקר באתיופיה ובצ'כיה.

פרופסור פיטר גוגרטן קיבל תואר Distinguished Professor

חבר הנאמנים של אוניברסיטת קונטיקוט העניק לבוגר פולברייט ישראל פרופסור יוהאן פיטר גוגארטן את התואר Distinguished Professor. פרופסור ג'רמי טייטלבאום, דיקן הפקולטה לאמנויות ומדעים, אמר שהפרופסורים הזוכים לתואר זה מאת חבר הנאמנים "קובעים את אמות המידה שלפיהן מגדירה האוניברסיטה את משימתה להצטיין בהוראה, במחקר ובשירות".

גוגרטן, שביקר באוניברסיטת תל-אביב כעמית תכנית פולברייט בסמסטר הסתיו של 2009, הוא חוקר מוביל בתחום האבולוציה, המפתח שיטות חישוביות לניתוח רצפים של די-אן-איי וחלבונים שיסייעו בפיענוח התהליך של פיתוח המינים. הוא היה בין הראשונים שזיהו את חשיבותה לאבולוציה של "העברת גנים אופקית", העברתם של גנים בין מיקרואורגניזמים מזנים שונים.

במהלך הקריירה שלו זכה גוגרטן במענקים בסך יותר מ-5 מיליון דולר מהקרן הלאומית למדע (NSF) ומתוכנית האקסוביולוגיה של נאס"א. הוא פירסם יותר מ-120 מאמרים ושימש כעורך-שותף של שלושה ספרים. עשרה דוקטורנטים שהנחה את עבודות התיזה שלהם מחזיקים כיום במשרות אקדמיות יוקרתיות.